מושלם או שלם

ראש השנה לאילנות

מחזיר אותי תמיד לפעם הראשונה בה קראתי את דבריה אלו של ביירון קייטי

"תרגלתי פעם את 'העבודה' עם אשה שהתביישה באצבעות שלה.

היא חלתה בדלקת פרקים כאשר היתה בת 17, ולאחר מכן האמינה שהאצבעות שלה התעוותו.

היא חשבה שהן לא נורמליות וסבלה מאד מהאמונה הזו.

אבל האצבעות שלה היו נורמליות: הן היו נורמליות בשבילה. הן היו האצבעות שהיא התעוררה אתן בכל יום מאז היתה בת 17.

27 שנים הן הו האצבעו הנורמליות שלה והיא לא שמה לב.

איך את מגיבה כאשר את מאמינה שמה שיש איננו נורמלי בשבילך?

אשמה, עצבות, ייאוש.

מי תהיי בלי המחשבה הזאת?

תרגישי בנוח עם המצב שלך ותאהבי אותו, יהיה אשר יהיה, כי את תביני שזה לגמרי נורמלי, בשבילך.

אפילו אם 99.99% משאר האנשים נראים אחרת, הנורמלי שלהם איננו הנורמלי שלך:

זהו הנורמלי שלך.

העץ שגדל שם בחוץ, בואי נצא וננזוף בו,

כל הענפים שלו כפופים לגמרי, ולא נראה לי שיש לו מושג שזה לא נורמלי.

ובאותה הזדמנות, בואי נדבר גם על אלוהים, כי הוא עשה טעות גדולה, הוא פישל עם העץ הזה, שאמור לגדול ישר.

בואי נקדיש את חיינו ליישורו."

זכור לי איך חיוך גדול מלא את לבי וידעתי שלמילים האלו אוכל לחזור תמיד ברגע של ריחוק מעצמי.

החיבור שעושה קייטי בין הבריאה וההתגלמות שלה כאן בגוף, בצומח, בחי, בטבע מזכירים לי שלהכל מקום תחת השמים. והכל נברא בצלם.

אם לרגע נפסיק להיאבק להיות שייכים, נוכל פשוט להיות.

"הטבע הוא שלם

השמים נצחיים

והארץ לעולם עומדת

הם חיים לנצח

מכיוון שאין להם רצון

גם החכם

כמו שמים

וכמו הארץ

אינו עסוק בעצמו

ולכן

שלם הוא

עם הבריאה

מפני

שאין בו שאיפות

יכול הוא

לממש אהבה במלואה."

(מתוך 'ספר הטאו' , לאו צ'ה , תרגום ניסים אמון)